כך נראה יום עבודה טיפוסי של צוות סנפלינג מקצועי

ראיתם פעם עובדי סנפלינג תלויים בין שמיים לארץ והסתקרנתם לדעת אם ככה הם כל היום? מתי זה מתחיל? מתי זה נגמר? זה מפחיד? זה כיף? הם רק מנקים חלונות? הם יכולים לדבר אחד עם השני תוך כדי? אנחנו נתקלים בשאלות האלו כמעט בכל יום עבודה והחלטנו לענות עליהן ולספק את הסקרנות!

היום מתחיל מוקדם. עוד לפני שהשמש זרחה, הצוות כבר מעמיס ציוד: קסדות, רתמות, חבלים, מכשירי גלישה, תיקי עוגנים, כלי עבודה ולפעמים גם רחפנים לצילום מקדים. אחרי קפה שחור חזק במיוחד (כי קפה בלי פחד זו לא התחלה טובה), כולם נכנסים לרכב – בדרך לאתר הבא.

בהגיעם לאתר, בין אם זה מגדל משרדים בלב תל אביב או מצוק פראי במדבר יהודה, מתחיל תדרוך בטיחות קפדני. מי גולש, מי מאבטח, מי מעוגן איפה, והכי חשוב, מה עושים במקרה חירום. אצלם, כל קשר קטן הוא עניין גדול.

המשימות משתנות: התקנת שלטים בגובה, ניקוי חלונות גורדי שחקים, תחזוקת מבנים, בדיקות הנדסיות או צביעת מרפסות, אבל דבר אחד נשאר קבוע: הם תמיד באוויר. הרוח מלטפת את הפנים, העיר שוקקת רחוק למטה – וזו רק עוד התחלה של עוד יום רגיל (יחסית).

באמצע הגלישה, בורג סורר או חבל שנשחק? אין זמן לפאניקה. יש להם פתרון כמעט לכל תרחיש - בציוד, בניסיון, ובקור הרוח. הצוות יודע לאלתר, לאבחן ולבצע – תלוי, מתוח, רגוע.

אל תדמיינו מסעדה. לפעמים זה טונה בפיתה בפינה מוצלת על גג בגובה 40 מטר, עם נוף שווה מכל מסעדה בעיר. קצת הומור פנימי, סטורי מגובה לאינסטוש וחוזרים לעבודה.

הרוח כבר מתגברת, והם? הם רק מחייכים. זה השלב שבו העבודה דורשת הכי הרבה דיוק. ריכוז בשיא, קשר עין ברור ותקשורת מדויקת בין חברי הצוות. לא משחקים כאן.

כשהשמש שוקעת והעיר חוזרת לקצב הרגיל שלה, הצוות יורד לקרקע. תרתי משמע. קיפול חבלים, סידור ציוד, דיווחים ותיעוד הכל מסודר, כי מחר מתחיל עוד יום בגובה.